התפתחות אישית והעצמה הם שני מושגים מאוד מוכרים.
יש המון תוכניות של העצמה והתפתחות אישית, המון גורואים ומנטורים, מיליוני ספרים, מאמנות וקואצ'ריות, יוצרות תוכן, בלוגים, תוכניות וקורסים, ועוד ועוד. כי כולנו רוצים ורוצות להתפתח, להתעצם, וממש קשה עד כדי בלתי אפשרי לעשות את זה לבד.
אבל לפעמים דווקא כשמושג מסוים נמצא בשימוש כל כך נפוץ שווה לעצור ולראות איך אנחנו רואות אותו, מה המשמעות שלו עבורנו. כדי שנוכל לבחור טוב יותר איפה אנחנו משקיעות את המשאבים שלנו.
איך אני מבינה התפתחות אישית
אני מדמיינת את ההתפתחות האישית כמו 4 מיכלים. נפרדים אך קשורים. שתהליך ההתפתחות האישית כולו גם עוזר לנו למלא אותם וגם נותן לנו כלים איך לדעת מה ממלא אותם. להכיר את עצמנו בהקשר הזה ולבחור היטב.
מיכל 1 - אני טובה כמו שאני.
זהו המיכל של האהבה העצמית, החמלה והקבלה.
הוא ההפך מהלקאה עצמית, תיעוב עצמי ורגשות אשמה.
מיכל 2- אני יודעת מה טוב.
זה מיכל האינטואיציה והבחירה.
החיבור לידיעה הפנימית שלנו, לקשב שלנו לעצמנו, לאמון שלנו בעצמנו שאנחנו יודעות מה טוב.
שאם נורה אדומה נדלקת כדאי להקשיב לה ושאם אנחנו חושבות שמשהו הוא הכיוון הנכון, אז אנחנו צודקות.
מיכל 3- אני מסוגלת.
המיכל הזו הוא גם של תחושת מסוגלות, של האפשרות שלנו להצליח.
ההפך הוא תחושת חוסר בטחון מתמשכת ואי-אמונה בעצמי.
מיכל 4- אני בעלת השפעה.
הכוונה היא לאימפקט שלנו על החיים שלנו ועל העולם.
המחשבות שהגורל שלנו לא בידינו, או שאנחנו בורג קטן מדי מכדי לקדם שינוי, הן ההפך.
המיכל הזה הוא שגורם לנו להאמין שהדברים שאנחנו עושות משפיעים על החיים שלנו וגם על החיים של המון אנשים סביבנו. שיש משמעות לעשייה שלנו, שהיא חשובה.
כדי להמחיש את המיכלים אתן דוגמא מצמחונות.
אני לא צמחונית, ובדיוק בגלל זה זו דוגמא טובה.
קודם כל אני חושבת שרצוי שאפחית מאוד את צריכת הבשר שלי, או אפסיק לגמרי. גם כי זו תעשייה מאוד מזהמת וגם בגלל היחס לבעלי חיים. (מיכל 2)
אני יודעת שאני יכולה לעמוד בזה, למרות שזו משימה מאתגרת. (מיכל 3) ויודעת גם שעל אף שאני רק אדם אחד, יש להרגלי הצריכה והאכילה שלי השפעה (מיכל 4).
עם זאת, אני סולחת לעצמי על זה שאני עוד לא שם. זה תהליך, והוא משפיע גם על הסביבה שלי. אני צריכה להתרגל אחרת וגם להרגיל את הסביבה הקרובה. אז מקבלת את זה שזה לוקח זמן. (מיכל 1)
עוד דוגמא, מעולמות חיפוש הקריירה.
אחרי שילדתי הבנתי שאני לא רוצה לחזור לבית הספר להיות מורה, והתחלתי לחפש מה כן.
קיבלתי החלטה שלא לחזור למשהו שהוא "ליד" או לא מדויק, ולחפש. במהלך החיפוש ספגתי ביקורות מכיוונים שונים. על זה שאני מנצלת את הפריבילגיות שלי ולא עובדת מספיק קשה, על זה שאני "חיה בסרט" שאני חושבת שאמצא משהו שהוא בול או שיש בכלל מקומות כאלה כמו שאני מתארת. לא היה קל לעמוד על שלי ובזמן הזה נעזרתי בנשות מקצוע נפלאות שגם עזרו לי לקבל תשובות וגם עזרו לי להדוף את הביקורות. זה מילא גם את מיכל 1, מתן לגיטימציה לעצמי, וגם את מיכל 2, שאני יודעת מה טוב ובוחרת היטב.
לבסוף, נעזרתי בתמיכה גם לחיזוק תחושת המסוגלות שלי. דאגתי שבכל רגע תהיה לידי מישהי שעוזרת לי לא להתייאש גם כשלא הצליח, שמסמנת לי את ההצלחות ומה מהכשלונות הוא רק אירוע ללמוד ממנו ולא מלמד עליי. ולאט לאט למדתי להתמודד טוב יותר עם הכשלונות. וגם התחלתי לקבל פידבק מהסביבה על האימפקט של הדברים שאני עושה. שני אלו יחד ממלאים לי את מיכלים 3 ו-4, לבד ועם עזרה.
ועכשיו, אני מגיעה לחלק לא פחות חשוב, העצמה.
מי שמעצימים/ות אותנו, עוזרות לנו למלא את המיכלים, אבל יחד עם זאת גם עוזרות לנו למלא את המיכלים פעם הבאה בלעדיהן.
זאת אומרת, אם מסבירים לנו בכל דרך שהיא שאנחנו חייבות אותם - הם לא מעצימים.
שתי הערות חשובות לפני סיום:
הידע בנושא הזה, כבודו במקומו מונח, צריך לדעתי לשרת את החיבור לידיעה שלנו. אם למשל קריאת המאמר הזה גרמה למישהי להרגיש מוקטנת או שהיא לא יודעת מספיק טוב, אז אני גם מתנצלת אבל גם ממליצה לה לזנוח אותו ולהתעלם ממה שקראה. וגם - לכתוב לנו.
כתבתי למעלה שאני חוקרת, ואני יודעת שיש למילה הזו קונוטציה אקדמית. אני מורדת בקונוטציה הזו, ועם זאת חייבת פה גילוי נאות, שאת תנאי החקירה שלי אני הצבתי וזוהי לא חקירה אקדמית ואין פה ביבליוגרפיה ותימוכין. חלקית כי אלו רעיונות שלי והספרים והנשים היוו השראה וחומר למחשבה, אך הסינטזה היא שלי. ושנית, כי אני לא חושבת שמחקר מסוג כזה (שהיה גורם לי כנראה לזנוח את הכל) היה מחזק את האמירה העקרונית החשובה לי בכתיבת הדברים.
לסיום, תודות לכל מי שהיו שותפי ושותפות שיח בשנים האחרונות. שהסכימו ושהתנגדו, שהעצימו
וגם למי שהקטינו, והזכירו שכך אני לא רוצה ולא מוכנה. שעזרו לי להציב גבולות.
ותודה על התזכורת לעצמי שזה התפקיד האמיתי שלי במערכות יחסים, למלא את המיכלים ולתת רוח גבית, ועל כל פעם שאני מצליחה להיזכר בזה כל פעם שאני בעמדה שמפתה אותי לדעת הכל או להיות שיפוטית.