יש הרבה סיבות מצוינות לא לשתף ברשתות החברתיות. למרות שמומחי השיווק (הטובים והשרלטנים כאחד) דוחפים לנוכחות אינטנסטיבית ברשת, זה לא מתאים לכל אחת ולכל מצב.
אבל האמת היא שהרבה פעמים המעצורים שלנו לא קשורים בעולם, אלא במעצורים פנימיים שלנו. התמרורים האלה של הדופק הגבוה וההזעה הם לפעמים תמרורים ששווה מאוד להקשיב להם ולפעמים הם משקפים אמונות או פחדים שלנו שאולי כדאי לחשוב עליהם מחדש.
בשנים האחרונות אני פוגשת הרבה מאוד התנגדויות של נשים בעיקר לנוכחות ברשת.
ואני מוצאת שבוער בי להציג קול שמעודד נשים לעשות בדיוק את זה. להשמיע את הקול שלהן בזירה שבה מצוי שיח של הרבה מאוד אנשים ונשים. להתגבר על המעצורים הפנימיים ולכל הפחות לנסות ורק אז להחליט - אם אכן כדאי או לא כדאי.
בפוסט כאן אני משתפת בדברים ששמעתי לאחרונה אבל אולי עוד אעדכן אותו בהמשך, לכל טיעון נגד השתתפות ברשת אני כותבת את מחשבותי, ואיך אני התפתחתי בהקשר שלו.
אומרים לי שכולם חייבים להיות שם אבל אני לא רוצה
מובן מאוד. הרשתות החברתיות גוזלות זמן, מעודדות השוואתיות ולאו דווקא תורמות לאושר או היצירתיות שלנו. לכן ההחלטה שלא להשתתף ברשת חברתית מסוימת או בכלל היא החלטה שיכולה להיות גם מאוד בריאה עבורנו.
עם זאת, רצוי לטעמי לקבל את ההחלטה לאחר התנסות. אם החלטת שזה לא מתאים לך לפני שבכלל ניסית תוכלי לחשוב על עצמך מעודדת את ילדתך הצעירה לטעום ברוקולי (או קצפת) בפעם הראשונה. יכול להיות שהיא תטעם ולא תאהב, ויכול להיות שהערך שהיא כל כך תתלהב שלא תרצה לוותר עליהם, ואז היא תוכל לבחור אם פה ושם היא אוכלת כמה ביסים או שהיא רוצה יותר.
אני לא רוצה לשתף בחיים הפרטיים שלי (ילדים, זוגיות, מצב נפשי, מצב כלכלי, פוליטיקה וכו')
זה מאוד מובן. אם אנחנו עוצרות לחשוב על זה יש אפילו משהו מוזר בטרנד של לשתף אלפי אנשים שאנחנו לא מכירות באופן אישית במחשבות, חוויות ותמונות שלנו.
אך בעוד שיש ערך עצום לכתיבה אותנטית בפייסבוק, אין חובה שהיא שהיא תחשוף דברים שאת לא מעוניינת. ובקצרה: אותנטיות לא שווה התפשטות.
אני למשל אדם לא מאוד פרטי ומשתפת בהרבה מאוד, עם זאת אני מדברת פחות על נושאי זוגיות ומיניות באופן ציבורי, כי אני לא מעוניינת. אני משתפת פה ושם בתמונות של הילדים אבל שוקלת את זה הרבה פעמים לפני כי זה גם מעורר בי אי-נוחות.
הכתיבה האותנטית משמעה שהיא נובעת ממך, היא אמיתית במובן זה שהיא חפה מפוזה או מעיסוק בתגובה של מי שתקרא. היא כמו אמנות טובה, יוצאת ממך, משחרתת ומאפשרת.
לפעמים מדובר בידע שיש לנו ואנחנו מאוד רוצות לשתף בו ולפעמים בתהליכים שאנחנו עוברות. כך או כך אנחנו מי שמציבות את הגבול ובוחרות במה ועד כמה לשתף.
יש הצפה אדירה של תוכן וגם מלא Fake News ואני לא רוצה להוסיף עוד
הפעלת שיקול דעת היא חשובה מאוד בעיני בעת פרסום בפייסבוק. אני משתדלת לא להעלות תכנים שמעודדים תופעות לא בריאות כמו הפרעות אכילה או הלקאה עצמית. אני באופן כללי מעריכה שרוב הנשים בחיי מפעילות שיקול דעת בכל התנהגות שלהן כך שהיא לא תייצר נזק לתפיסתן.
הרשתות והאינטרנט בכלל באמת עמוסים לעייפה בתכנים שרצוי היה שלא יהיו שם.
לקיחת אחריות היא קריטית בעיני ולראות את ההשלכות של המעשים שלנו זה דבר שצריך להיות מובן מאליו ועם זאת, זה לא תפקידנו לאזן את כל מה שמקולקל בעולם בזה שניקח את הדברים לקצה השני.
אם אנחנו פעילות למען שמירה על האקלים אין משמעות הדבר שאנחנו צריכות לא לטוס לעולם לחו"ל, אלא אם הדבר הוא לא הקרבה גדולה עבורינו.
אם לא ניכנס לרשתות ולא נבנה נטוורק, לקוחות ומעסיקים לא ידעו עלינו ולא נוכל להעניק לעולם את המתנה שלנו, היכולת הייחודית שלנו, בעיני זה לא שווה את זה.
אני חושפת את עצמי ועלולה להיפגע
זה נכון, חשיפה משמעה פגיעות. ופגיעות היא הכרחית לקיומן של מערכות יחסים משמעותיות, להנהגה ראויה ובכלל לחיים מלאים. כך טוענת דר' ברנה בראון, ואני איתה כל כולי.
כל הבעת דעה עלולה להרגיז, אך האם עדיפים חיים נטולי עמדה והשפעה?
כל שיתוף אישית עלול לגרום לאנשים לשפוט אותנו או לבוז לנו, האם עדיפות מערכות יחסים שטחיות של העמדת פנים?
עבורי התשובה ברורה, אבל יש עוד חלק. היכולת לשתף בפגיעות Vulnerability שלנו מקרבת אנשים אלינו, מגייסת ורותמת ובעיקר - מדובר ביכולת נרכשת. כשהתחלתי להיות פעילה בפייסבוק פתחתי קבוצה בשם "צאנה", שם שיתפתי בדברים מאוד אישיים. בהתחלה אחרי כל פוסט הייתי נכנסת מיליון פעם, נפגעת אם לא היו לייקים ועסוקה מאוד בלוודא שהתגובות הן בדיוק מהסוג שאני רוצה.
היום כשאני מעלה פוסט החוויה היא אחרת לגמרי.
אני עסוקה הרבה פחות בתגובות של אנשים. זאת אומרת אני שמחה כשנוצר דיון, אני שמחה גם ממילים טובות או כשאני מצליחה להשיג מטרה מקצועית בזכותו, אבל אני כבר לא שואלת את עצמי מה לגבי מי שלא מסכימים איתי או מובכים בשיתוף האינטימי שאני בחרתי לעשות.
השריר הזה יכול להיות מתורגל בפייסבוק או בכל רשת אחרת, אבל הוא משרת אותי מאוד גם בחיים האמיתיים.
זה לא מעניין אף אחד
ייתכן וזה נכון (אם כי לא סביר). אבל אם את עוסקת לפעמים ברעיון של צניעות, אז הצניעות כאן תבוא לידי ביטוי לא באמירה "אני לא מספיק חשובה בשביל להשמיע את הקול שלי" אלא ב"יש לי משהו להגיד ואני אהיה מספיק צנועה בשביל לא להניח שאני יודעת את מי ואיך זה יפגוש".
פעם בכמה זמן קורה לי איזה פלא. מגיעה אליי איזו פנייה או קורה איזה חיבור סופר מדויק בזכות הדברים שאני כותבת.
אחת לכמה זמן אני גם שומעת על מישהי שקוראת בשקט והדברים משפיעים עליה.
אבל אם לומר בכנות, רוב הזמן זה לא המצב ואני לא ממש יודעת מה קורה למילים שלי אחרי שהן יוצאות לעולם. אבל הן נובעות ממני, וזו חוויה מאוד עוצמתית שאני מאוד מאחלת לכל אחת.
באופן כללי המיקוד שלי בהתפתחות האישית שלי הוא כל הזמן להביט פנימה, לבדוק מה האחריות שלי. אז אני עושה כמיטב יכולתי לכתוב לפי אמות מידה וערכים שחשובים לי, אבל לא לוקחת אחריות על מי שיצרכו את התוכן.
הרשתות החברתיות זו התמכרות לא בריאה ואני לא רוצה לקחת בה חלק
עייני ערך השאלה הראשונה. ההסתייגות היחידה שלי מהאמירה הזו היא שהיו הרשתות החברתיות הם בין השאר קיצור דרך למעסיקות ולקוחות להבין מי את ולהתרשם ממך. רוב הסיכויים שלא התמזל מזלך לא להיות זקוקה לזה. אבל אם כך יצא, יכול מאוד להיות שההחלטה הטובה עבורך היא לא לשחק את המשחק.
יש המון תכנים מזיקים ואני חוששת שהתכנים שאעלה יהיו גם כאלו
אני עוסקת הרבה מאוד בשאלות של התפתחות אישית בשנים האחרונות והגעתי להבנה שעבורי התפתחות אישית היא התהליך שאני עוברת לעבר 4 מחשבות או יותר נכון MindSets:
אני טובה כמו שאני.
אני יודעת מה טוב.
אני מסוגלת.
אני משמעותית/משפיעה.
בקרוב אכתוב מעט יותר בפירוט על כל אחד מהחלקים, אבל בינתיים אסביר.
מה הקשר? אם התוכן שאני מייצרת גורם לא/נשים לחשוב אחרת אז אחשוב עליו מחדש. אם הוא שיפוטי (ולא חומל), אם הוא חד משמעי ברמה שלא משאירה מקום לדעות אחרות או אם הוא מקטין - הוא לא צריך להיות מופץ. ואיך אני מוודאה שזה אכן המצב? אני עובדת על עצמי כל הזמן להחזיר את המבט פנימה. לגייס את ההבנה וההזדהות שלי עם מי שתקרא את התוכן, או אפילו טוב מזה - אני פשוט כותבת ומדברת על עצמי.
אני לא מספיק מכירה את הרשתות החברתיות
התשובה הכללית שלי היא שניתן ללמוד הכל, אם תרצי. תוכלי לחפש מדריכים בגוגל (תמונות, סרטונים או מאמרים, בהתאם לאיך שנוח לך ללמוד). תוכלי לעשות ניסוי ותעייה או לשבת עם חברה שמבינה.
התשובה היותר מפורטת היא שאנסה למצוא מקורות מהימנים להפנות אליהם או שאכתוב פוסט בעצמי בקרוב על הנושא.
אני לא מבינה מספיק בשביל לייצר תוכן
זה מחסום שהחזקתי בו המון זמן. עד היום חוזרת לי כל פעם תסמונת המתחזה, או ליתר דיוק - הפחד מלהיתפס כשרלטנית. אני חוששת שכבר כתבו את מה שכתבתי, שאני לא יודעת מספיק, שזה לא מספיק מקיף.
אפילו ברגע כתיבת שורות אלו מקוננות לי בראש כל השאלות האלו.
מה שמחזק אותי בכתיבה הוא חוויה דומה ל"זה חזק ממני". הדברים נובעים ממני. הם לא מתאמצים, אני לא יודעת אם הכתוב כאן יעזור למישהי, אבל אני יודעת שזה בוער בי לכתוב.
וגם - מישהי חכמה אמרה לי לאחרונה שמספיק לדעת קצת יותר ממישהי כדי להצליח לעזור לה בדבר הספציפי הזה. ואני אוסיף שאופן ההגשה האישי המסוים שלך הוא לפעמים בעל ערך יותר מכל מומחיות שתוכלי לבנות ותיקח זמן, רצוי לתת את הערך הזה כבר עכשיו ולא לחכות.
לבסוף, סביר להניח שיש הרבה דברים שאת יודעת ולוקחת כמובן מאליו, הם לא מובנים מאליהם בכלל. למדתי מנירית כהן שמה שאני "רואה", פשוט רואה, הוא לא מה שכולם רואים.
מה את רואה? מה את פשוט יודעת? מה קל לך? שתפי את העולם! בטוח יהיה מי שירוויח.
אני לא יודעת על מה לכתוב
נסי לחשוב על שאלות שמעניינות אותך (הנה קישור לפוסט עם שאלות שתוכלי להתחיל איתן). על מה בא לך לענות? מה היה בדרך שהיה מעניין?
אני משתפת ברשתות לא מעט בתהליכים שאני עוברת, במחשבות שיש לי. לפעמים אני כותבת את הדברים בפרופיל שלי אבל חוץ מזה אני גם פעילה בכמה קבוצות שבחרתי היטב. שם אני כותבת דברים בנושא.
כשערבה גרזון רז העבירה סדנת כתיבה שזכיתי להשתתף בה היא נתנה תרגילים של כתיבה וביקשה מאיתנו לא להספיק לכתוב. נסי את זה, תראי מה יוצא.
גם שיתוף כמו: אני מנסה לכתוב כאן פוסט על הכנס המעניין שהשתתפתי בו היום ולא מצליחה, הוא תרגול מצוין לחדר הכושר של השיתוף.
זה לא צנוע להתפאר בהישגים שלי
כבר כתבתי על הנושא פוסט שלם, אז הנה הקישור.
ולסיום,
אחרי שתנסי ותנסי, ותוך כדי תקשיבי טוב טוב לעצמך, את תדעי מה מתאים לך.
אולי מחיר החשיפה יהיה גבוה מדי ותחליטי שלא, אולי זה יתאים לך במינון נמוך ואולי כמוני תמצאי את הבמה הזו כמאפשרת ותורמת לחייך.
הכי חשוב - את טובה כמו שאת, את יודעת מה טוב את מסוגלת ואת משפיעה.
Comments