יש לנו תפיסה על עולם המכירות כעולם של שקרים ומניפולציות.
רוב הנשים שאני מכירה לא מוכנות להעיד על עצמן שהן אוהבות מכירות.
זה נחשב נמוך.
וייתכן שיש הרבה אמת בדבר.
הבעיה עם התפיסה הזו היא שבעולם שאנו חיות בו זו מיומנות הכרחית.
אין לנו דרך היום להביא את הערך שלנו לעולם, לחולל אימפקט אם לא הצלנו למכור, לשכנע מישהו לשתף איתנו פעולה או להעסיק אותנו.
המשמח הוא שיש כאן גם הזדמנות.
והיא לעשות את זה אחרת.
הדימוי שעובד בשבילי לזה שעשיתי דברים שאני שלמה הוא "לישון טוב בלילה". אם הלכתי לישון בלי מועקה והתלבטות, זה מבחינתי אומר שעשיתי משהו שאני מאוד שלמה איתו. אני יודעת שלא תמיד זה עובד ככה, ולפעמים גם כשאנחנו שלמות עם משהו - הסביבה לא עושה לנו הרגשה טובה לגבי זה, ועדיין לי קל יותר ללכת לישון כשאני עומדת מאחורי מה שעשיתי.
ולכן, כשאנחנו עומדות במעמד של למכור את השירותים שלנו (כשכירות או עצמאיות), אנחנו יכולות לבחור לעשות את זה אחרת מהדרך הרווחת.
הנה כמה רעיונות:
כֵּנוּת. מאוד נהוג כדי לייצר נחשקות לומר על משהו שהוא כמעט SOLD OUT, אם זה נכון אז אחלה אבל אם לא - נוכל לבחור ולומר כמה באמת נמכרו מהמוצר/מקומות בסדנא או כמה מקומות עבודה באמת הציעו לנו עבודה. ואם אנחנו נבוכות - אז אפשר גם לא לומר כלום. אבל בטוח לא לומר דברים שהם לא נכונים.
פְּגִיעוּת. דרך נוספת לא פשוטה אך משתלמת היא לחשוף את הפגיעות שלנו. ברנה בראון אמרה את זה קודם, ואני מרשה לעצמי להמשיך ולומר שזו דרך נפלאה לייצר חיבור, לרתום אליכן אנשים. כך למשל אני ממליצה לנשים שעומדות מול קהל או בריאיון עבודה ומתקשות בגלל התרגשות - לומר שהן מתרגשות.
בְּקִיאוּת. כל אינטראקציה עם הסביבה המקצועית (ובכלל) מאפשרת לנו לתת ערך. דרך אחת היא לתת ידע ולדבר על הדברים שאנחנו עושות טוב אבל דרך טובה בהרבה היא לעשות את זה. למשל בתור מעצבות לייצר תכנים ואפילו קורות חיים שממחישים את מי שאנחנו ומה שאנחנו יודעות לעשות. או אם אנחנו נשים שיודעות להקשיב ולעשות סדר בדברים - אז לעשות בדיוק את זה בשיחה.
צְנִיעוּת. אני חושבת שלרוב רברבנות היא לא בעיה נפוצה אצל נשים, ועם זאת אני רוצה לשפוך אור על משהו שאני מזהה. הרבה פעמים נשים נמנעות מלהעיק על הסביבה עם בקשות ותכנים שלהן. אבל חשוב לזכור - לצד השני יש תמיד חופש בחירה. להפסיק לעקוב בפייסבוק, לבקש שלא לקבל הודעות או להחליט לא להעסיק אותנו. ולכן, כדאי להביא את עצמנו ולסמוך על הצד השני שאם לא יתאים לו ידע לסרב, ולא להניח מראש שאנחנו יודעות מה מעיק, מה מתאים, מה רצוי ומה פחות.
סַקְרָנוּת. בחיבור לזה שאנחנו נותנות קרדיט לצד השני לבחור מה מתאים לו, כך אנחנו גם נכונות להיות מופתעות. אנחנו נביא את עצמנו במלואנו, כמו שאנחנו לשיחה, וניתן הזדמנות לצד השני להפתיע אותנו. לא נניח מראש שאנחנו יודעות מה תהיה התגובה, אלא נגיד את הדברים כמו שאנחנו יודעות בבטן, ונחכה בסקרנות לתגובת הצד השני. מניסיוני, הרבה פעמים אנחנו נופתע.
קְשִׁיבוּת. כל החיים הם ניסוי ותעייה. החוכמה הגדולה היא לתרגל נוכחות מלאה ברגע. אם עכשיו בשיחה נאמר משהו שפגע בי, העליב אותי, העיר בי פחד, אני בניסיון לשים לזה לב. לא ישר לקפוץ לתגובה האוטומטית, שהיא לרוב מגננה שרק יוצרת ריחוק, אלא מבט פנימה. מה התעורר בי, בהמשך גם - למה זה התעורר בי. לשים לב היטב גם לצד השני, מה מתעורר בו, מה קדם לזה ומה הקשר של זה אלינו, נוכל אפילו לשקף מה אנחנו רואות, בחמלה וצניעות.
מְצֻיָּנוּת. הרבה פעמים היכולת שלנו לעמוד על שלנו נובעת ממידת הביטחון שאנחנו מרגישות. לכן אני רוצה לחדד מה זו בעיני מצוינות - לבסס את מה שאנחנו עושות על ניסיון ולמידה, לחתור כל הזמן לעשות את הכי טוב שלנו וללמוד ולהתפתח כל הזמן תוך כדי הקשבה. אנחנו לא צריכות להגיע לפסגה כלשהי כדי לתת ערך לאחרים/ות, אנחנו צריכות להתבסס על ידע ממשי, וכל הזמן להשתפר. וכל הזמן להזכיר לעצמנו שאנחנו עושות כמיטב יכולתנו.
אפשר לחשוב על נקודות נוספות אבל אני חושבת שהליבה של הדבר היא שאנחנו יכולות לעשות כל פעולה בדרך שלנו. שתואמת את אמות המוסר שלנו. ותוך כדי לנסות ולשים לב כל הזמן מה מנחה אותנו - האם קבעון מחשבתי שאולי הוא כבר לא רלוונטי? האם פחד? ואם כך - מה אנחנו יכולות לעשות כדי לוודא שהמעשים שלנו נובעים ממקום של חיבור לעצמנו, כך שנהיה שלמות איתם.