היום אני רוצה לשאול (אתכן ואותי ואת כל העולם) - האומנם אנחנו אמורות להתמיד?
בתרבות שלנו נהוג לחשוב על התמדה כמרכיב בסיסי מאוד בהצלחה.
״נצחון הוא נחלת המתמידים״ הוא ציטוט שמיוחס לנפוליאון אבל סיכוי טוב שהרבה מההורים/מורים/מנהלים שידרו לנו מסרים דומים (וכמובן גם מורות ומנהלות).
אז שאלה ראשונה שכדאי לשאול היא מהו נצחון עבורינו?
אנחנו יכולות לחשוב על מדעניות שפרצו דרך כמו עדה יונת ומארי קירי, על אמניות כמו יאיוי קוסמה שמציירת מגיל חמש.
ואנחנו יכולות להסתכל על נשים ישראליות שנתפסות כמאוד מצליחות- גל גדות (דוגמנית ושחקנית בינלאומית), ד"ר קירה רדינסקי (יזמת מצליחה וחוקרת ניבוי בעזרת AI), ועינת גז (המייסדת האישה הישראלית הראשונה של חברה שהיא יוניקורן, שהיא חברה ששווייה למעלה ממיליארד דולר).
אלו נשים שבאמת מעוררות בי השראה, וידוע לנו שהן התמידו ועוד מתמידות במה שהן עושות לא מעט זמן, למרות שכולן עדיין נשים צעירות.
אבל כדאי לנו לבחון שני דברים כדי לפתח את הדעה האישית שלנו:
מהם ניצחון/הצלחה? החברה אומרת לנו - השפעה, פרסים, כסף, הכרה בינלומית או רחבה, הישגים יוצאי דופן, יופי.
ואז- מה אנחנו חושבות? הרבה מאיתנו חושבות יותר על בריאות, אושר, חיים מלאים, משפחה או מערכות יחסים משמעותיות. כל אלו הם נצחונות.
ואחרי שהגדרנו מהי הצלחה (הגדרה שבהחלט יכולה להתחדד עם הזמן או להשתנות לאורך חיינו),
אפשר להמשיך ולשאול - מהי התמדה?
פרופ' אנג'לה דקווארת' שחקרה את הרעיון של "גריט" הגיעה למסקנה שהתמדה היא חוסן נפשי ונכונות לעבוד קשה. עוזר לחשוב על ריצת מרתון, שבה גם המרחק ארוך וגם צריך לדעת לקום כשנופלות.
אבל לפי הספר, המתכון להצלחה הוא לא רק התמדה, אלא גם להט. ומהו להט?
אז קודם כל לא מדובר בתשוקה חולפת או שעולה ויורדת, אלא למטרה או סוג חידה שמושכת אותנו לאורך זמן. אני זוכרת את עצמי שואלת שאלות מסוימות מאז שאני ילדה. וזה לא שתמיד אני יודעת לומר איך הדברים קשורים אבל לאט לאט עם החיים מתבהרת התמונה ואני מצליחה לחדד מהו הלהט שלי, מה הדבר שיש לי אליו מסירות ממושכת ועקבית.
* גם צפייה בבינג' של שמונת אלפים פרקים של היפים והאמיצים היא פעולה שמצריכה מסירות ממושכת ועקבית, אבל היא לא מצריכה חוסן נפשי ונכונות לעבוד קשה.
שיתוף אישי: כשהקלטתי עם תמי את הפרק הראשון של הפודקאסט הוא היה על גריט, שזה גם שם הספר וגם המילה שהמשמעות שלה היא התמדה ולהט יחד, והסברתי לה שאין לי גריט. אלא שאז, לאורך השיחה הצלחנו למצוא לפחות שלושה דברים שהתמדתי בהם לאורך הרבה זמן. אגב, כשאני חושבת על זה -הוראה והדרכה הם לגמרי אחד הדברים האלה. מאז שהעברתי שיעורים לבובות שלי, דרך מש"צים בכיתה ח', בייביסיטר, תפקידי הדרכה בצופים, היותי מורה וגם הפרויקטים שאני מובילה בשנים האחרונות עם נשים.
אז אפשר היה לומר מעולה - התמדה ולהט, ונצליח.
אבל אז מגיעה השאלה שבעיני היא החשובה מכולן -
איפה הלהט שלי? איך אני יודעת במה כדאי לי להתמיד?
התשובה היא פשוטה ומורכבת בו - זמנית:
ניסוי ותעייה! ניסוי ותהייה! ניסוי וטעייה! (איך לעזאזל נכון לכתוב?) ותוך כדי - הקשבה.
כאן "בא לי" יכול להיות מאוד שימושי. אני למשל מאוד אוהבת לקרוא, וקוראת המון על התפתחות אישית/פסיכולוגיה וכל מה שבאזור. ואוהבת גם לדבר על הספרים שאני קוראת. כך נולד הפודקאסט צאנה שכבר קיים שנתיים ו-49 פרקים.
דוגמא אחרת היא תחילת הקשר שלי עם נדב. לא ידעתי אם נהיה יחד לאורך שנים אבל ידעתי שכל פעם בא לי לפגוש אותו שוב. אז יכולתי להסיק ששם יש לי להט.
ואיך זה נראה בעולם המקצועי? אנחנו יכולות לנסות משהו ולראות אם מתחשק לנו להמשיך להיות שם. אנחנו יכולות לפתח תחביב משמעותי ולגלות לאט לאורך השנים שהוא מתחבר באופן ישיר לעשייה המקצועית שלנו. דוגמא משרית על הריקוד ופיתוח הקוגניציה
ואפשר גם להסתכל אחורה ולראות מהם הדברים שעשיתן בלי שהייתן צריכות וחזרתן אליהן שוב ושוב, אולי זה לא סתם תחביב, אולי זו מטרה שאנחנו רוצות לעצור למענה.
חשוב להדגיש, כדי שבאמת נוכל לגלות אם יש לנו להט לדבר אנחנו צריכות להתנסות בו תוך הקשבה לעצמנו.
ויש דברים ששווה לנסות אותם לפחות לפרק זמן מסוים כדי לוודא שאכן הלהט שלנו שם או לא שם. בגלל זה לפעמים, לא תמיד, שווה לקבוע איזשהו יעד. למשל אם התחלנו בענף ספורט מסוים אז יכול להיות שייקח לנו זמן להתחבר ולא נרצה לפרוש בגלל שיש טובות מאיתנו, המורה קצת ירדה עלינו או פשוט כי הגוף צריך להתרגל.
לדעתי ככל שאנחנו יותר מיומנות בניסוי ותעייה+הקשבה, כך משך הזמן שאנחנו זקוקות לו כדי להחליט אם מתאים לנו או לא - הוא קצר יותר.
תזכורת חשובה למתמידות - לפעמים שווה מאוד לפרוש
אז למה לפעמים, גם אחרי שהבנו שאין לנו להט - אנחנו לא פורשות?
אולי בגלל
1. תפיסות חברתיות וציפיות הסביבה.
2. ציפייה מעצמנו לדעת מראש (שהיא ההפך מניסוי ותעייה).
3. הטיית/כשל עלות שקועה (אם לא מכירות, שווה לקרוא קצת. זה קישור להסבר מעולה של יהודית כץ).
4. סנקציה מהסביבה ומעצמנו - ויתור עצמי.
5. הרגל.
ומה קורה כשאנחנו לא בטוחות?
תורת הניהול הזה והסטארט אפ הרזה מתארות מודלים של מניעת בזבוז, ואולי הדבר שהכי כדאי לנו לשים דגש על לא לבזבז אותו זה משאבי הנפש שלנו. הכוחות, האנרגיה, ההתלהבות וגם - זמן וכסף ומשאבים אחרים, מוניטין, נכסים וכו.
אני אסביר רגע על מודל הלין סטארט אפ (Lean start up) ואז אראה איך זה משרת אותנו בקבלת ההחלטה - האם להתמיד?
הרעיון הוא כזה - בונים פיצ'ר, משיקים אותו מהר ובודקים מה תגובת השוק אליו, מסיקים מסקנות.
למשל - לא לבנות משחק שלם סופר מפותח עם מיליון אפשרויות, אלא להשיק גרסא בסיסית, לבדוק האם מעניין את הקהל האפשרות של להחליף לדמויות בגדים, של כלי רכב אחרים, של החלפת רקע. אם המספרים מראים שאין מספיק עניין שיהיה שווה המשך מאמצי פיתוח אז עוצרים או אפילו מבטלים ומפתחים משהו חדש.
אם יש הרבה היענות אז יכול להיות שתהיה בחירה להמשיך להשקיע מאמצי פיתוח באותו כיוון ושוב - לבדוק, ללמוד ובהתאם לזה לקבל החלטות.
הסיבה המרכזית לכך שזו דרך מעולה לחסוך במשאבים היא שאנחנו לא יכולות באמת לדעת מראש מה הקהל שלנו יאהב. האם הם ירצו את הקורס החדש שאני משיקה או לא. ואגב- לא תמיד הלמידה היא שאין עניין, יכול להיות שצריך למקם את הכפתור במקום אחר במסך או לחילופין לשווק במקומות אחרים, אבל ככל הנראה נוכל ללמוד אם מה שעשינו עבד או לא.
כדי שזה יקרה- צריך להגדיר מה הדבר שאני רוצה ללמוד.
מה שמעביר אותנו לשאלה - מה המטרה? ואולי, לפעמים, שווה שהמטרה תהיה למידה. זאת אומרת, אני מציעה שירות חדש כדי לגלות האם בא לי עליו. או לחילופין אני משחקת מעט עם מוצר קיים כדי לדעת האם הלהט שלי נמצא שם.
אני רוצה לחדד שוב - תחשבו שהחלטתן שהמטרה העיקרית של מה שאתן עושות עכשיו היא ללמוד האם מלהיב אתכן ומתאים לכן לעשות את מה שאתן עושות עכשיו. למשל - תמי ואני עשינו סדנא בדאנה, כדי לגלות האם זה מתאים לנו. התחלנו את הפודקאסט כדי לגלות אם מתאים לנו. תחשבו כמה הלקאה עצמית נחסוך מעצמנו על אי התמדה אם נגדיר שהשאלה היא - האם זו דרך טובה להשקיע את המשאבים שלי?
ועכשיו, להתייחסות קצרה על הקשר בין היותנו נשים ליכולת והצורך שלנו להתמיד.
בספר המעולה Moody Bitches (בתרגום חופשי בעברית: ביצ'יות עם מצבי רוח משתנים), כותבת הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודי הולנד:
"מעולם לא נועדנו להיות כל כך סטטיות. אנחנו מתוכננות מטבענו להיות דינמיות, מחזוריות, וכן, בעלות מצבי רוח.
אנחנו Moody Bitches, וזו חוזקה ולא חולשה.
התפתחנו כך מסיבות טובות; התנודות ההורמונליות שלנו הן הבסיס לרגישות המאפשרת לנו להגיב לסביבתנו. הדינמיות שלנו מעניקה גמישות ויכולת הסתגלות. להיות מקובע ונוקשה אינו מתאות להישרדות. בטבע אתה מסתגל או מת. ישנה חוכמה ושלווה אדירות זמינות לנו אם נלמד כיצד המוח והגוף שלנו אמורים לעבוד".
ככה נראה המחזור ההורמונלי שלנו במהלך חודש בתקופה הפוריה של חיינו (התמונה מויקיפדיה, ערך: "המחזור החודשי"):
אז חשוב לי להדגיש שהתמדה היא לא לינאריות!!
מנסים להגיד לנו שאם אנחנו מתמידות בשיווק אז אנחנו "צריכות" (אה, כבר המילה הזו מרגיזה אותי) לכתוב פוסט כל שבוע.
אם אנחנו מתמידות בדוקטורט אז אנחנו צריכות כל שבוע לכתוב 200 מילים, או כל גרסה אחרת של התמדה במה שאנחנו עושות.
אבל (אולי) זה פשוט לא נכון.
אולי, אולי, בזכות הקריאה כאן, יש איזושהי התמדה שבא לך לשים עליה סימן שאלה?
אשמח לשמוע ממך אם כן.
בינתיים, חיבוק לחלקים המוותרים, והמתלבטים, וגם לחלקים המתמידים.
ירדן
tsena.co@gmail.com