בפעם הראשונה ששמעתי על נגה ארז היא כבר הייתה כוכבת בינלאומית מטורפת. אח שלי לעומת זאת היה בהופעה שלה בבארבי לפני 6 שנים. זה אומר שבמשך שנים נגה ארז הופיעה עם רוסו בלי הצלחה בינלאומית ובלי הכרה ענקית פה בארץ.
אז ההשראה הראשונה שלי היא ממנה והיא:
להמשיך גם כשאין קהל
זה לא מסר חדש, בכלל. אבל זו תזכורת עבורי להתמדה, שיתוף לאורך הדרך והסכמה "להופיע" גם בלי פידבק.
השבוע הקשבתי לספר בשם Show your work (תודה על ההמלצה אור❤️), זו גרסה מוקלטת של שעה וחצי שבה המחבר נותן 10 טיפים חשובים לשיתוף גם תוך כדי תנועה.
אחד הטיפים שהכי נשאר איתי הוא החלוקה בין תוכן תיעודי לתוכן תוצאתי. אלו המילים שלי שמראות יפה את ההבדל בין פוסט בפייסבוק לקורס דיגיטלי. יש תוכן שמשקף את התהליך שאני עושה, שעונה על השאלות: "איך אני מתקדמת?" "מה גיליתי השבוע?" "איזה דברים נותנים לי השראה?". ויש תוכן שהוא כבר תוצר של תהליך או מחקר שעשינו והוא נשאר יותר יציב לאורך זמן, כלי או שיטה או מודל שנותן ערך.
התמדה כשאין קהל היא שלב לא פשוט בתהליך. שווה לשמוע את נאור נרקיס, מנהל קהילת התוכניסטים, מדבר על זה. הזמן שבו יש השקעה בתוכן ואין עדיין תוצאות.
השראה ענקית ענקית בשבילי הוא טונה. הבן אדם מכונת להיטים, ממלא הופעות ענק. הקהל שלו יודע בעל פה מליוני מילים לשירים עמוסי רגש וכל טוב.
והשנה קרה לו משהו שגרם לי לחשוב המון.
שיר שהוא כתב זכה בפרס שיר השנה. רק שהגרסה שזכתה היא הגרסה שבה שרה איתו יסמין מועלם- סהרה. הייתי ממש סקרנית מה הוא הרגיש. הוא כתב, הלחין, ביצע המון פעמים, ויסמין מועלם שרק הגיעה לשיר איתו את השיר בפעם הזאת- קטפה יחד איתו את הפרס.
ואז חשבתי על "עולם משוגע" שהוא שר עם רביד פלוטניק, "בדד + סחרחורת" בביצוע שלו עם עומר אדם בפסטיבל התמר, "כנפיים" שהוא שר עם מרגול. ממש משתף פעולה סדרתי.
מה שמוביל אותי לתזכורת הנפלאה שאני מקבלת מטונה:
נדיבות ושיתופי פעולה
אני חושבת שיש לו יכולת יוצאת מן הכלל לזהות מי יתאים לאיזה שיתוף פעולה, ואז מתוך הבנה שהשיר יצא טוב יותר - הוא מציע לחלוק את הביצוע.
זה מדהים, כי זה לא סתם שיתוף פעולה.
זה כזה מהסוג שבו כל אחת מביא את הטוב ביותר שלו.
ובעצם גם טונה יודע לבצע מדהים שירים של אחרים. הוא שר את "אדם צועק את שחסר לו" של מאיר אריאל, "אור הירח" של אביב גפן, ואני שמעתי אותו בהופעה מצטרף למרינה מקסימיליאן בלומין את "עולה על שולחנות".
סינרגיה אמיתית.
לפני אחרונה היא הכוכבת המהממת. זאת שהיא גם קונצנזוס מוחלט וגם מאוד שנויה במחלוקת. הילדה המוכשרת שההורים דחפו או אפשרו, שהיא פרובוקטיבית ומינית מדי או פמיניסטית בועטת. שהיא דוגמא ומופת לילדות אבל גם מסמלת את כל מה שלא טוב בחברה שלנו.
האחת והיחידה - נועה קירל.
אני עוקבת אחריה מאז שיצא השיר הראשון שלה כשהיא הייתה בכיתה ח'. אני זוכרת שחשבתי לעצמי בהתנשאות שאני לא מבינה את ההורים שמאפשרים לבת שלהם לרקוד ככה בגיל כזה צעיר. מאז זרמו הרבה מים ואני כבר מצליחה לראות תמונה הרבה יותר מורכבת. אבל מה שנשאר ברור לי זה שהיא עושה את מה שהיא אוהבת.
ומה שאני לוקחת ממנה שוב ושוב זה:
מיקוד במה שאני אוהבת לעשות ופורחת בו
נכון שנועה קירל היא לא היחידה שמזכירה לי את זה, אבל בכנות, אני ממש מרגישה בגוף שלי את האנרגיה כשאני מקשיבה לה. ובא לי גם ללכת רחוק עם מה שאני רוצה לעשות. זה לא חייב להיות בינלאומי או מול קהל, ובטח שלא חייב להיות שואו. אבל אני רוצה להרגיש במקום שלי. אני רוצה להרגיש שהמאמץ שווה את זה ושהוא חלק מהדרך.
אני רוצה להיות מחוברת מאוד ל-Center שלי, שהוא היצירתיות והתשוקה שלי.
ואני בהחלט עובדת על זה.
פרופ' אנג'לה דקווארת כותבת בספר גריט (כאן הרצאת הטד שלה) על המתכון להצלחה. שהוא נחישות והתמדה באזורי התשוקה שלנו. כאן יש הסבר יותר מפורט על התמדה, אבל שווה לצפות בהרצאה הטד ולחקור במבט לאחור - מה התשוקה שלנו ומתי אנחנו ב-Zone.
על זה אפשר לקרוא עוד בבלוג המעולה של ארגון מקדמיה האהוב עליי מאוד ובתכנים של קן רובינסון שמדבר על המקום הנכון (יש גם ספר כמובן).
ואחרונה חביבה, אהובה עליי מאוד מאוד מאוד - יסמין מועלם.
היא מצליחה לגעת לי בלב בכל כך הרבה שירים שלה ושמתי לב שאחד הדברים המרכזיים שגורמים לזה, זה שהיא כותבת עליי.
זאת אומרת, כמובן שהיא לא כותבת עליי, היא כותבת עליה אבל זה ממש נוגע בי.
אני מזדהה עם הרבה מהדברים בשירים של קרן פלס, של מרינה מקסימיליאן בלומין, של יסמין מועלם, שרית חדד ועוד רבות ונפלאות.
יסמין מועלם כותבת "למה שאתה תגיד לי, איך עושים את זה נכון?"
ולמה באמת?
ההשראה שלי מהן היא:
להביא לפרונט את החוויות והתהליכים שאני עוברת
זה קשור בסעיף הראשון. כשהן מביאות את עצמן, הן לא רק מספרות את הדברים בדיעבד ומציגות את התמונה המושלמת. הן משתפות בקשיים, הן כותבות לא מעט על החוויה של להיות נשים, יוצרות ואמניות. אני באמת חושבת שכל דבר שמישהי מאיתנו משתפת בו על עצמה, יכול לפגוש חוויה דומה אצל מישהי אחרת.
ובגלל שהן מספרות על עצמן, במקרה הכי גרוע - אני לא מזדהה, אבל אני גם לא נדחקת החוצה כשהן בוחרות לספר לי משהו על "כל הנשים" או "כל האנשים" ושאני לא מכירה.
ברנה בראון המופלאה אומרת: "כדי שיווצר קשרים אנחנו צריכות לאפשר לעצמנו להיראות - להיראות באמת".
היא אומרת את זה בהרצאת הטד החד פעמית שלה על פגיעות. המקור הוא:
“In order for connection to happen, we have to allow ourselves to be seen. Really seen.”
וכל זה בלי שהתחלתי לדבר על דיסני(: